דף הבית



   בין מזרח למערב: פרוזה כמאחדת ניגודים
 

סיפורו של פרישמן (פרויקט בן-יהודה) יכול 'להתמקם' בכל אחד מפרקי המאמר: הוא נזקק ישירות לטקסט המקראי כפשוטו הגלוי, הוא מתנסה בקריאה חתרנית, והוא גם מכיל פילוסופיית חיים; ונתייחד בפרק לעצמו בְּגִין השילוב 'המשולש', וגם בגלל השוני הסוגתי, הפרוזאי, המכיל גם שירה ופסוקי מקרא. הנה הסיפור, כגרסתו ב"פרויקט בן-יהודה".

דוד פרישמן / שיר השירים
על הבמה בגן „אַלְכַּזַּר” מְזַמֶּרֶת בכל ערב הנערה אִילוֹנָה דֵי קַלּוֹטִי. העיר כֻּלה מדַבּרת באילוֹנה די קאלוֹטי. קהל גדול נאסף ובא בכל ערב אל הגן. כל העינים לוהטות וכל הלחיים בוערות. הנערה לקחה שבי את לב כל הקהל בפעם אחת. נער בן שבע-עשרה שנה שמע אותה בזַמרה, ויקן לו ריבולבֶר ויאבּד עצמו לדעת. אחד מן האופיצירים הצעירים נשבע, כי בפעם הזאת אין לו עוד באמת שום מחשבה זרה, ורק לָקֹחַ יקח לו את הנערה לאשה. ואולם הנערה היתה כמו חומה אשר אין להבקיע אליה. בכל לילה ולילה אחרי הזמרה היתה יוצאת מאחרי הבמה, היא ושפחתה עִמָּהּ, ואיש לא נועז לגשת אליה.
ובכל לילה ולילה זמרה את זמירותיה.
והקהל צועק ומרעיש בקול וקורא: את שיר השירים אשר לשלמה! שירי לנו את שיר השירים אשר לשלמה!
והנערה משוררת את שיר השירים אשר לשלמה, כאשר שאלו.

„נֶאֶלְמוּ הַחֲצוֹצְרוֹת, הַשּׁוֹפָר וְקוֹלוֹ.
עַל מִטַּת שְׁלֹמה עוֹמְדִים בָּעֶרֶב
שִׁשִּׁים גִּבּוֹרִים, אִישׁ אִישׁ וָחֶרֶב,
שְׁלֹשִׁים לִימִינוֹ, שְׁלֹשִׁים לִשְׂמֹאלוֹ.

הֵם שׁוֹמְרִים לַמֶּלֶךְ מֵחֲלוֹמוֹת וְצַעְרָן,
וְאִם יָעִיב רַק רֶגַע הַיָּשֵׁן עַפְעַפָּיו,
אָז יִשְׁלַח בִּמְהֵרָה אִישׁ אִישׁ אֶת-כַּפָּיו
וְשִׁשִּׁים חֲרָבוֹת תָּעוֹפְנָה מִתַּעְרָן.

אַךְ חִישׁ אֶל הַתַּעַר שָׁבוֹת וְסוֹבְבוֹת
חַרְבּוֹת הַשׁוֹמְרִים. הַפַּחַד בַּלֵּילוֹת
חָלַף, הַפָּנִים שֶׁהָיו אֲפֵלוֹת
קָרְנוּ – וְשִׂפְתֵי הַחוֹלֵם אָז דּוֹבְבוֹת:

שׁוּלַמִּית! הֵן מֶלֶךְ בָּאָרֶץ נִתַּתִּי,
יִשְׂרָאֵל וִיהוּדָה לִי הָיוּ מוֹרָשָׁה,
שַׁלִּיט אֲנִי בְיָם וּבְיַבָּשָׁה –
אַךְ אִם לֹא תֶאֱהָבִינִי, אָז אֶבּוֹל וָמַתִּי.”

החרוזים הם של הֵינֶה ואת פסוקי-הזמרה כתב איזה קומפּוזיטור אשכנזי.
ואולם, בצד, על-גבי הספסל השני, יושב בכל ערב וערב איש-יהודי צעיר-לימים, סטודנט יפה-פנים ויפה-תֹאר, ושומע. עיניו חודרות רק לנקודה אחת, ועיניו אלה הולכות וגדֵלות בחוֹריהן. ומדי אשר יביט ומדי אשר תלכנה עיניו הלוך וגדול בחוֹריהן, ילכו פניו הלוך והלְבּין… גם המשוררת על הבמה ראתה אותו מבּין כל הקהל.

II
– התאהבני באמת?
העלם לא ענה דבר. רק אל לבו אִמֵּץ אותה ביתר עֹז, ולבו דפק, דפק…
ואחרי-כן, כאשר הביאה לפניהם השפחה את הקהוה השחורה עם הבּנידיקטינה, נפתחו שפתיו בפעם אחת. אז סִפֵּר ויוסף לסַפֵּר, ושפתיו לא חדלו. הדבר התחיל עם זמירת שירה משיר-השירים אשר לשלמה. גם השיר, גם הנגינה וגם הקול, אותו הקול הנפלא, אשר כמוהו לא שמעה עוד אֹזן אדם, חדרו לתוך לבו. איזה דבר, אשר לא יֵדע מה הוא, נקר בתוך לבו, ומני אז לא יכול עוד לישון בלילות –
הנערה נשקה לו פתאום.
ועוד הפעם אותה השאלה:
– התאהבני?
והפעם הזאת ענה בפה מלא ובתרועת צהלה: כן!
– גם אנכי אהבתיך… – ענתה חרש וכמו נכלמה.
ופתאום: – התעשה למעני את כל אשר אשאל מעמך?
– באש ובמים!
– בְּאֵשׁ? את זאת כבר אני רואָה! ואולם הייתי חפֵצה, כי תבוא למעני גם במים…
העלם לא הבין ברגע הראשון.
– אם באמת אתה אוהב אותי, אז עליך לעזוב את עמך ואת דתך, למען אוכל ללכת אחריך…
פני העלם הלבינו פתאום.

III
כמו צל התהלך כל הימים. בלילות לא ראה שֵׁנה בעיניו ויומם היה כחוֹלם.
איך יעשה כזאת? איך יעשה כזאת?..
וימי הסתו באו וימי החֹרף עברו, והוא עוד מְהַלֵּךְ כצל. עוד לא בא לגמר-דעת.
ויום אחד הנה בא, והוא גָמר בדעתּו…
ואולם – לכל-הפחות עוד פעם אחת הוא חפֵץ לרדת אל עירו הקטנה ולראות את פני אביו ואת פני אמו ואת פני אביו-זקנו. חֹדש אחד יבכה על יהדוּתוֹ ויתַנֶּה לימי נעוריו…

IV
ליל הסדר. מעל השלחן נוצצים כלי הזהב וכלי הכסף והמזרקות והגביעים. כוסו של אליהו עומדת בַּתָּוֶךְ. מתוך מנורות הכסף הגדולות והכבדות מפיצים הנרות אור שלוה מתוקה. ואל שלחן האב-הזקן סמוכים גם האב וגם האֵם – ואולם העלם יושב ומוֹריד את עיניו לארץ. לא קם רוח בו להביט.
והאב-הזקן עורך את הסדר וקורא את ההגדה, מנגן ומסלסל בקול, מחלק מנות וממלא את הכוסות, והבנים והבנות והחתנים והכלות עונים אחריו ומנגנים חרש. ואולם העלם יושב – והוא מרגיש כי זָר הוא.
וכל האנשים מסביב חוגגים ושמחים, אוכלים ומתענגים, שותים ואומרים שירה. אליהו נכנס חרש ויָצא חרש. אולם העלם יושב, והוא אינו רואה ואינו שומע. יושב הוא וחולם. הוא במזרח ולבו בסוף מערב. ולבו כָבֵד בו, אוי כָּבֵד, כָּבֵד…
ופתאום הס! חצות הלילה כבר עבר, והזקן מתרונן מיין…
האין זה שיר השירים?
„סַמכוני באשישות, רַפְּדוני בתפוחים,
כי חולת אהבה אָני,
שמאלו תחת לראשי וימינוֹ תחבקני”.
והעלם שומע ונפשו תדלוף, תדלוף...
ואחרי-כן:
„הנה מטתו שלשלמה,
ששים גבורים סביב לה, מגבורי ישראל,
כלם אחוזי חרב, מלֻמדי מלחמה,
איש חרבו על ירכוֹ מפּחד בלילות”.
מה זאת? – האם עֵר הוא? האם חולם?... אוי, מה מתוק הקול הזה! כקול הזה לא שמעה עוד אזנו מעודו...
ופתאום:
„אני ישֵׁנה ולבי עֵר
– – – – – – – – –
פשטתי את כתּנתּי, איככה אלבשנה?
רחצתי את רגלי, איככה אטנפם?
– – – – – – – – –
קמתי אני לפתוח לדודי, ויָדי נטפו מור
– – – – – – – – – – – – – – – –
פתחתי אני לדודי, ודודי חמק, עבר.
נפשי יצאה בדבּרו...”

והוא מרגיש, כי נפשו יוצאת בדַבּר הזקן ובנגנו בקולו המתוק...
ואחרי-כן:
„מה דודך מדוֹד, היפה בנשים?
מה דודך מדוֹד, שככה השבעתנו?”

ולבו נמשך, נמשך... אז הרגיש, כי לבו מתעורר ומתפתח וכי לבו מתרחב הלוך והתרחב...
ופתאום הוא נופל על צוארי אביו-זקנו והוא בוכה בקול גדול.
– לא אעזבך עוד, אבי, לא אעזבך עוד! בנך אני ובנך אהיה עד עולם!...
ואביו-זקנוֹ לא הבין דבר. גם האחרים אשר בבית לא הבינו דבר ואת אשר עבר פתאום על לב הסטודנט הצעיר.
ואולם גם אחר הפסח לא עזב עוד הסטודנט הצעיר את העיר הקטנה.
ארבעה חלקים בסיפור: הראשון מתאר את כישוריה המוזיקליים של זמרת גויה, אילונה די קלוטי, השובה לב כל שומעיה, עד כדי כך, שאחד מהם התאבד בגינה; ואחר ביקש לשאתה לאישה, אולם היא – כאחות הקטנה ממגילת שיר השירים, המדומה לחומה (ח' 9) – סירבה; וכל שהסכימה קשור היה בכישוריה המקצועיים בלבד.
אחד השירים שנתבקשה להשמיע שוב ושוב היה "שיר השירים אשר לשלמה", אולם, מסתבר, שלא היה זה הטקסט המקראי, אלא העיבוד של היינה – יהודי מומר – הקרוב אמנם בלשונו למגילה, אשר ממנה נטל את הגיבורים, שומרי מיטתו – אך לא בתכניו, אשר לפיהם תפקיד הגיבורים למנוע ממנו סיוטי לילה (אלא אם-כן נסמך על הצירוף "מפחד בלילות", כמבטא חלומות ביעותים) ולאפשר לו לחלום חלומות נעימים בלבד, ביניהם חלום על אודות השולמית, אהבת חייו.
הבית החותם את השיר מלמד כי ללא אהבתה, על אף משאביו החומריים הרבים (מלך על ישראל ויהודה, שליט בים וביבשה) אין חייו חיים:
שׁוּלַמִּית! הֵן מֶלֶךְ בָּאָרֶץ נִתַּתִּי,
יִשְׂרָאֵל וִיהוּדָה לִי הָיוּ מוֹרָשָׁה,
שַׁלִּיט אֲנִי בְיָם וּבְיַבָּשָׁה –
אַךְ אִם לֹא תֶאֱהָבִינִי, אָז אֶבּוֹל וָמַתִּי.”
 
כפי שמצאנו לעיל בשירו של שֹהם.

בין המקשיבים לקולה נמצא גם סטודנט יהודי צעיר, "יפה עיניים ויפה-תואר ושומע", כתיאור הדוד במגילת שיר השירים (ה' 16-12), ההולך ומתאהב בה, והיא משיבה לו אהבה.
הזיקה למגילת שיר השירים בהירה למדי. 'שיר השירים אשר לשלמה' נזכר במפורש (אף-כי כוונתו ליצירת היינה). גבר ואישה נאים, צעירים ומצליחנים – מתאהבים זה בזה, וההתרחשות כולה בגן, כחלק מהרקע של המגילה.

בפרק השני של הסיפור, לאחר שיחת אהבים ארוכה, הכוללת וידוי-אהבים, מבקשת הזמרת האהובה, תחילה ברמז ואחר-כך במפורש, שאהובה ימיר עבורה את דתו.
כמו בסיפא של הפרק הראשון, כן גם בחתימתו של פרק זה מלבינים פני האוהב המיוסר. הסיבות שונות: שם, כדרכה של אהבה – בשל אהבתו וחולשת-דעתו, וכאן – בשל הדרישה להמרת דת.

החלק השלישי של הסיפור מתאר את התייסרותו האמונית של הסטודנט המאוהב, אך גם את החלטתו להתנצר.
אולם – בדומה לאשת-יפת-תואר שבדברים כ"א 13– מבקש הוא לְבַכות את פרישתו ממקורותיו היהודיים במשך חודש ימים: "חפֵץ לרדת אל עירו הקטנה ולראות את פני אביו ואת פני אמו ואת פני אביו-זקנו. חֹדש אחד יבכה על יהדוּתוֹ ויתַנֶּה לימי נעוריו…".
קטע זה בסיפור משמש כרמז מטרים לבאות. כשם שדרישת המקרא לאפשר לאשת-יפת-תואר לבכות את היפרדותה מבית הוריה ומתרבותם באה ללמד את היהודי 'המאוהב' בה לבחון את רגשותיו האמיתיים אליה, ולא הרגעיים, הנובעים מהיתקלות בה בעת קרב (ראה, למשל, רמב"ן על אתר), כן גם בסיפורנו.
בחלק הרביעי מגיע המאוהב לבית הוריו בליל הסדר – חג החירות, שיאם של חגי ישראל, המתואר בסיפור כאפוף הדר מלכות:
"מעל השלחן נוצצים כלי הזהב וכלי הכסף והמזרקות והגביעים. כוסו של אליהו עומדת בַּתָּוֶךְ. מתוך מנורות הכסף הגדולות והכבדות מפיצים הנרות אור שלוה מתוקה. ואל שלחן האב-הזקן סמוכים גם האב וגם האֵם".
חלוקת מנות האוכל, מילוי הכוסות ביין ואמירת ההגדה מכבידים מאוד על העלם, המרגיש כזר, מפני שכבר בחר בעולם אחר. על-כן חוזר המספר ומדגיש כי, "לא קם בו רוח להביט", "הוא מרגיש כי זר הוא", "ליבו כבד בו, אוי כבד, כבד...", ודווקא מגילת שיר השירים – המקורית, של שלמה המלך, הנאמרת לאחר סיום ההגדה – היא זו המחזירה אותו אל מקורותיו.
פרוזה כמאחדת ניגודים
תחילה הוא שומע פסוקים המזכירים לו את אהבתו לזמרת הגויה:
"סַמכוני באשישות,
רַפְּדוני בתפוחים,
כי חולת אהבה אָני,
שמאלו תחת לראשי וימינוֹ תחבקני”.
בהמשך הוא מקשיב דווקא לאותן מילים, שהציתו את אש אהבתו לזרה:
"הנה מטתו שלשלמה,
ששים גבורים סביב לה, מגבורי ישראל,
כלם אחוזי חרב, מלֻמדי מלחמה,
איש חרבו על ירכוֹ מפּחד בלילות”
ומיד לאחר מכן הוא בוחר לשמוע דווקא פסוקים המתארים את הבגידה הגדולה (ה' 3-2):
"אני ישֵׁנה ולבי עֵר
– – – – – – – – –
פשטתי את כתּנתּי, איככה אלבשנה?
רחצתי את רגלי, איככה אטנפם?
– – – – – – – – –
קמתי אני לפתוח לדודי, ויָדי נטפו מור
– – – – – – – – – – – – – – – –
פתחתי אני לדודי, ודודי חמק, עבר.
נפשי יצאה בדבּרו...”
כך מפרש רש"י (על אתר) את הפסוקים הללו:
"פשטתי את כתנתי", כלומר, כבר למדתי לעצמי דרכים אחרים, לא אוכל לשוב אליך עוד, כעניין שנאמר: 'ומן אז חדלנו לקטר למְלֶכֶת השמים' (ירמיהו מ"ד 18), שהיו הדרכים האלה ישרים בעיניהם. [...] לשון תשובת האשה המנאפת שאינה רוצה לפתוח לבעלה הדלת".
ואז, כשהוא מבין את גודל טעותו, ושבגידת 'האשה המנאפת' – כבגידתו שלו, הוא מתרפק על צווארי אביו – כיוסף המקראי (בראשית מ"ו 29) – ואינו חוזר עוד לאהובתו הגויה.
המשפט החותם את הסיפור, "ואולם גם אחר הפסח לא עזב עוד הסטודנט הצעיר את העיר הקטנה", נושא בחובו משמעות מטפורית: הפסח היהודי ומגילת שיר השירים היהודית, אשר ייחודיים ל"עיר קטנה", הנמשלת לכמות זעירה של יהודים בתוך ים של גויים, הכריעו את העולם הנוצרי ואת "שיר השירים" אשר להיינה.
המקור גבר על ההעתק!
קולו של המחבר המשתמע-המובלע (אמיר, אינטרנט) 'נשמע' בסיפור בקול גדול: לא רק שכוחה של מורשה עולה על כל העתק, מוצלח ככל שיהיה, אלא אף על אהבה זרה, חזקה ואמיתית, ככל שנדמה.