דף הבית



   פשט ומשמע רב-כיווני במגילת שיר השירים
 

חשיפת הקשיים בקריאת המגילה כפשוטה
פתרונות קלאסיים: אלגוריה לאומית
פירוש המלבי"ם: אלגוריה פרטית
סיכום

 
חשיפת הקשיים בקריאת המגילה כפשוטה
הרובד הגלוי של שמונת פרקי המגילה, ללא פרשנות נלווית, חושף קשיים לא מעטים, המעוררים תמיהה על אפשרות היכללותה בין ספרי הקודש. כך, למשל, אין בכל המקרא חשיפה מפורטת של מעשה אהבים של זוג שאינו נשוי כחשיפה המצויה במגילת שיר השירים. גם אין בו פירוט אינטימי של איברי גוף נשיים וגבריים, כפירוט המצוי במגילה.

נוסף על כך, תיאורי האהבה במגילה חיוביים, תמימים וטהורים, בניגוד למקרא, שבו מופיע השורש א.ה.ב. פעמים רבות בהקשר נשי לא טהור, כגון, אהבת שמשון ודלילה (שופטים ט"ז 4), או אהבת שלמה המלך לנשים זרות (מלכ"א י"א 1). גם אונס דינה בת יעקב – ראשיתו באהבה (בראשית ל"ד 3: "ויאהב [שכם בן חמור] את הנערה");  וכן גם אונס תמר, אחות אמנון (שמ"ב י"ג 4: "ויאמר לו [ליונדב בן שמעה] את תמר אחות אבשלום אחי אני אֹהֵב"). קיימות אמנם מצוות שהקשרן חיובי, כגון: "ואהבת לרעך כמוך" (ויקרא י"ט 18), או "ואהבת את ה' אלוהיך" (דברים י"א 1), אולם הן אינן מתייחסות לתיאורי אהבה ארוטיים.
פשט ומשמע רב-כיווני במגילת שיר השירים
הכתוב אינו מפרש אם תיאוריו הנועזים ריאליסטיים (כדוגמת: "צְרוֹר הַמֹּר דּוֹדִי לִי, בֵּין שָׁדַי יָלִין", א' 13; "שְׂמֹאלוֹ תַּחַת לְרֹאשִׁי, וִימִינוֹ תְּחַבְּקֵנִי", ב' 6) – ואזי יפה להם צנעה – או מתארי חלום, וגם אז ספק אם ראוי להכריז עליהם בפומבי.

זאת ועוד: הזיהוי הסוגתי בעייתי (אוסף שירים? דרמה? סיפור?) וכן גם מעמדם החברתי של הגיבורים הראשיים (רועי-צאן או בני-מלכים?) ומספרם (שניים – שלמה ושולמית?! או שלושה – זוג הנאהבים ואחות קטנה?).
לאלה מצטרפת עובדת העדרו המוחלט של שם אלוקים מהמגילה, המעידה, כביכול, על חילוניותה.
ואין זו אלא רשימה חלקית של הקשיים העולים מן הפשט נטול הפרשנות (פוקס וקליין, 1999; חכם, תשל"ד; זקוביץ, תשנ"ב).
אין להתפלא אפוא, שכבר רבי יוסי ורבי יהודה חלקו בשאלת קדושתה הקנונית: "רבי יהודה אומר: שיר השירים מטמא את הידיים [...] רבי יוסי אומר: שיר השירים מחלוקת" (מש' ידיים ג', ה'; הרן, 1996 ). משהוכרעה שאלת קדושתה באופן מוחלט בימי רבי אלעזר בן עזריה, עד כדי החשבתה כמעולה שבשירים ("אמר רבי עקיבא: חס ושלום. לא נחלק אדם מישראל על שיר השירים, שלא תטמא את הידיים, שאין כל כולו כדאי כיום שניתנה בו שיר השירים לישראל, שכל הכתובים קודש, ושיר השירים קדש קדשים" [מש' ידיים ג', ה'; והשווה תוס' ידיים ב', י"ד]) – הוצעו מפתחות שונים להבנתה.

להלן תיאור של שתי מגמות פרשניות אלגוריות, אשר הראשונה מביניהן מקובלת יותר על כל מי שאינו מסופק כלל ועיקר בקדושת המגילה; ואילו האחרת, המזהה בה דרמה בת חמש מערכות, ידועה פחות, אולי גם בשל העובדה שיש לה מקבילה חלקית בפרשנות נוצרית למגילה – סוגתית בעיקרה – כגון זו של אוריגנס, המציע לראות בה שיר חתונה בצורת דרמה (וראו עוד אצל פוקס וקליין, 1999).

פענוחים ממין אחר, כגון אלה הסבורים שמטרתה של הסוגה הדרמטית, בעלת שלושה 'גיבורים', היא להעלות על נס את כוחה של אהבה אמיתית; וכגון אחרים הגורסים כי במגילה – אוסף של שירי חתונה, שנהגו לשיר בחתונות סוריות קדומות, מצריות ושוּמריות-אכדיות, או שרשרת של חלומות (פיש, תשנ"ג) וכל שאר הפירושים האלגוריים, הפולחניים והמילוליים (פוקס וקליין, 1999; צפתי, 1999; זקוביץ, תשנ"ב; פאול, 1976) – לא יידונו במאמר זה, המבקש להצביע על השפעתה של המגילה כפשוטה וכפרשנויותיה הנזכרות על שירי משוררים בני זמננו.

 
פתרונות קלאסיים: אלגוריה לאומית
חלק ניכר מחז"ל, ורבים מפרשני ימה"ב בעקבותיהם, ראו במגילה אלגוריה לאומית, המגוללת את הקשר ההיסטורי בין אלוקים לבין עמו, או כניסוחו המפליג של רגלסון: "דרמה של ההיסטוריה הלאומית" (רגלסון, אינטרנט); ולא נבדלו זה מזה אלא בפענוח פרטי האלגוריה.

רש"י וראב"ע הם דוגמה מייצגת לפרשנות ממין זה. שניהם הציעו פענוח לאומי ונבדלו בקביעת נקודת הזמן שבה נוצר עם ישראל (רש"י: מצרים; ראב"ע: אברהם אבינו), ובאפיון הדוברת: לדעת רש"י, הרי היא אישה, שבעלה נטשה, המשחזרת את ימיהם המשותפים ומייחלת לחידושם ("ויסַד ספר הזה ברוח הקודש בלשון אשה צרורה אַלְמְנוּת חַיוּת, משתוקקת על בעלה, מתרפקת על דודה, מזכרת אהבת נעוריה אליו ומודה על פשעה"). ראב"ע סבור, שנערה היא זו, ההולכת ומתבגרת במהלך המגילה. קיים גם הבדל באופי הפירוש, הנחלק מראש ובעקביות בידי ראב"ע לשלושה רבדים (מילולי, ענייני ואלגורי) בעוד רש"י מעניק דומיננטיות לרובד האלגורי.

מיותר לציין, כי שני הפרשנים אינם משתמשים במונח 'אלגוריה' אלא בהגדרות ז'אנריות, התואמות את עולמם התרבותי, כ'משל' וכ'דוגמה'. כך או אחרת, עיון בפירוש המלא חושף פרשנות אלגורית מובהקת.

הנה דוגמאות אחדות מתוך פירושו של רש"י (המבוסס רובו ככולו על מקורות מדרשיים, כפי שהוא עצמו מעיד על כך בהקדמה לפירושו): העלמות האוהבות ("עֲלָמוֹת אֲהֵבוּךָ", א' 3) הן משל ליתרו ולרחב; ובני האֵם, שנהגו באחותם בחרון אף כשונאים ("בְּנֵי אִמִּי נִחֲרוּ-בִי, שָׂמֻנִי נֹטֵרָה אֶת-הַכְּרָמִים", שם, 6), הם בני מצרים, שיצאו ממנה כערב רב והסיתוה לעבודה זרה. איברי גוף אינטימיים הופכים משל לאביזרי פולחן לאומים-דתיים ("שָׁדיים", בפרק א' 13, הם בדי הארון, בפרק ד' 5 הם משה ואהרון, בפרק ז' 4 הם שני לוחות הברית, או, לחלופין, מלך וכהן גדול' ובפרק ז' 8 הם נמשלים לדניאל, חנניה, מישאל ועזריה, "שהיו לך כשדיים לינוק מהם").
פשט ומשמע רב-כיווני במגילת שיר השירים
כל פענוח מופיע פעם אחת בלבד, כי, כנזכר, רש"י מהלך על פני ציר היסטורי מתקדם. לכן כשהמשל מופיע פעמים אחדות, ניתנים לו כמה פענוחים, כפי שהוכח לעיל בעניין ה"שדיים", וכפי שמוכיח פירושו של רש"י למונח "שומרים", המזוהים בפרק ג' 3 כמשה ואהרון, ומאוחר יותר, בפרק ה' 7, כנבוכדאצר וחילותיו, מפני שבמקום זה אין הם מגלים אמפתיה (כמו בפרק ג' 3) אלא מכים ופוצעים.
בחירותיו של ראב"ע אינן זהות לאלה של רש"י. כך, למשל, הוא מפרש "שדיים" ככרובים, אך גם כאמצעו של מחנה ישראל (בפירושו לפרק ג' 3) וכשתי תורות שבכתב ושבעל-פה (בפירושו לפרק ד' 5).

ראב"ע איננו מקפיד כרש"י להעניק לכל אזכור נוסף של שם עצם או שם פעולה ודומיהם משמעות שונה. לכן הוא אינו מפענח את הופעת ה"שדיים" בפרק ז' 9, כפי שרש"י נוהג.
בין השניים קיים הבדל גם בזיהוי "שלמה" הנזכר במגילה. בניגוד לרש"י, הקובע (בפירושו לפרק א' 1), ש"כל שלמה האמורים בשיר השירים קדש מלך שהשלום שלו", היינו, זהו כינויו של הקב"ה, סבור ראב"ע, ש"כל שלמה הוא שלמה המלך בעצמו" (בהקדמתו לפירוש). אך אלה אינם הבדלים עקרוניים. בדברי הקדמתו לפירושו למגילה מגולל רש"י את לבטיו בעניין בחירת המתודה הפרשנית הראויה בעיניו. הנה חלק מן 'המצאי', שהיה מונח לפניו:
  1. "יש סוֹדרים כל הספר הזה במדרש אחד";
  2. "ויש מפוזרים בכמה מדרשי אגדה";
  3. "ויש מקראות לבדם ואינם מתיישבים על לשון המקרא וסדר המקראות".

רש"י ברר מבין אוצרות חז"ל אותם מדרשים היוצרים רצף היסטורי המתאר את קורות יחסי אלוקים ועמו, כלשונו:

"ואמרתי בלבי לתפש משמעות המקרא, לישב ביאורים על סדרם, והמדרשות מרבותינו אקבעם מדרש ומדרש, איש איש במקומו, ואומר אני שראה שלמה ברוח הקודש שעתיד ישראל לגלות גולה אחר גולה, חורבן אחר חורבן [...] ולזכור חיבה ראשונה אשר היו סגולה לו מכל העמים [...]"

את בחירתו העקרונית באלגוריה מנמק רש"י – בהסתמכו על תהלים ס"ב 12 ("אַחַת, דִּבֶּר אֱלֹהִים--שְׁתַּיִם-זוּ שָׁמָעְתִּי"), ועל סנהדרין ל"ד, ע"א ("מקרא אחד יוצא לכמה טעמים") – בכך, ש"אין לך מקרא, שיוצא מידי פשוטו ומשמעו, ואף-על-פי שדברו הנביאים דבריהם בדוגמא צריך ליישב הדוגמא על אופניה ועל סדרה, כמו שהמקראות סדורים זה אחר זה".
גם ראב"ע רומז בהקדמתו לפירוש לאופציות פרשניות שלא בחר בהן מאחר שאינן ראויות בעיניו ("את כולם ישא רוח כי הבל המה").

   
פירוש המלבי"ם: אלגוריה פרטית

המלבי"ם (רבי מאיר לייבוש בן יחיאל מיכל, מגדולי הרבנים, הדרשנים והפרשנים של המקרא במאה הי"ט), מבטל לחלוטין כל פרשנות אלגורית-לאומית וממירו באלגוריה פרטית. הוא מבחין בשני רבדים: הגלוי – הוא ה"משל", והסמוי – הוא "המליצה". בבסיסו של הרובד הגלוי, המשל – סיפורה של רועת-צאן המאוהבת ברועֶה-צאן כמותה ומתקשה להיפגש עמו מפני שהמלך שלמה – בעל-מאה ולפיכך גם בעל-דעה – חפץ בה; ומאחר שהיא משיבה את פניו ריקם, הוא כולאה בארמונו. היא אינה מוותרת ובורחת אל אהובה ארבע פעמים, אולם מוּשֶבת אל כלאה בידי שומרות הארמון, המכונות "בנות ירושלים". גם אהובה אינו מוותר ומגיע למקום כלאה ומשוחח עמה דרך חור המנעול. רק בבריחה החמישית מתאחדים האהובים.

סיפור המגילה הוא סיפור חייו הפרטי של שלמה המלך ההיסטורי, שלא הצליח להכריע בחייו בין כוחות גוף חומרניים, שואפי ממון, תענוגות בשר, כבוד ומשרה ובין כוחות נפש רוחניים, השואפים לאסוף חכמה ודעת ולדעת את ה'.
פשט ומשמע רב-כיווני במגילת שיר השירים
הרועָה – משל לנשמתו.
הרועֶה – משל לאלוקים.
שלמה – משל לכוחות גוף.
בנות ירושלים – שומרי הגוף.
כליאת הרועה – משל לניצחון החומר על הרוח.
בריחתה – ניצחון הרוח על הגוף.
חמש הבריחות הן משל לחמש ההתגלויות שחווה שלמה (מלכ"א ג'; שם ו'; שם ט'; שם י"א – כולל יום פטירתו (שם, שם), שבו חזרה נשמתו לאלוקים).
כל חייו נכסף המלך לראות את פני השכינה ומנעוהו תאוותיו, יצריו וגופו, להוציא פעמים ספורות, שבהן חווה התגלות אלוקית. רק במותו נתמלאה משאת נפשו, כי התאחד עִמה לנצח.

ייחודו של הפירוש אינו רק בשונותו המובהקת מרוב הפרשנות הנורמטיבית המסורתית, אלא גם בהגדרותיו הסוגתיות (הז'אנריות), שלפיהן מגילת שיר השירים היא דרמה של חמש מערכות ואפילוג (ח' 14-8) – המכונה "שיר האלף" – שעניינו באחות הקטנה של רועת-הצאן מפותחת האיברים, הנמשלת לדעתו של המלבי"ם, ל'שכל הנקנה'. בתשובה לשאלה: מה יהא על כל הידע הנרכש על-ידי אדם ('רוח', בלשונו, בניגוד ל'נשמה' הנצחית) כאשר ימות? הירד לטמיון? היצטרף אל גוף שסופו לעפר? משיב המלבי"ם, שאף הוא ייכנס לעולם הנצח, אף כי מקומו למטה ממקום הנשמה, בגן עדן התחתון (פירושו לפרק ח' 4).
המגילה מכילה אפוא שתי עלילות: של 'אחות גדולה' – גיבורה ראשית – ושל 'אחות קטנה' – גיבורת משנה.

הקונפליקט הדרמטי, המעמת מאבקי גוף ונפש, חומר ורוח, ארציות ושמימיות, נחתם בניצחון הנצחי על הארעי. מגילת שיר השירים היא, על-פי פירוש המלבי"ם, אופטימית ביסודה. כוחות גוף סופם שינוצחו על-ידי כוחות נפש, מולדים ונרכשים. ומסכת חייו של המלך שלמה יכולה לסמן דרך לכל אדם.

המלבי"ם איננו 'ממציא' הפרשנות הדרמטית למגילת שיר השירים. כבר במאות ה-17 וה-18 היו שהסבירו כך את המגילה. היו שזיהו בה שני גיבורים, ואחרים מצאו בה שלושה – שלמה המלך, שולמית ואוהבה הרועה – אותם אלה המצויים בפירוש המלבי"ם. בין החוקרים הללו נמצא גם מי שסבור היה שהשולמית היא אבישג השונמית, שלאחר מותו של דוד סירבה להיכנע לחיזוריו של שלמה ושמרה אמונים לרֵעהּ המת (פאול, 1976). פירוש זה הופרך מטעמים שונים (שם). אף-על-פי-כן, אין לזהותו עם פירוש המלבי"ם, החותר לפענוח הרובד הגלוי, שאחרים מתמקדים בו ורק בו. מאבקו הפנימי של שלמה ביצריותו רבת הפנים – ייחודי לו.

אפיון המגילה כדרמה של חמש מערכות חִייב התבוננות מחודשת בסוגת הדרמה הקלאסית היוונית העתיקה בעלת חמש המערכות, גיבורים, קונפליקט, אקספוזיציה, סיום ובתווך סיבוך, הוא הפסיכומכיה (מגד, תשכ"ז; הלפרין, תשל"ח; אוכמני, 1976; אררט, תשנ"ז) – מרכיבים המצויים, לטעמו של המלבי"ם גם במגילה.
ביטוי לזיקה נוספת של המלבי"ם לטרגדיות היווניות הוא תיאור תפקידן של בנות ירושלים, המזכיר, במידה רבה, את תפקיד המקהלה בטרגדיה היוונית. אולם בניגוד למקהלה, הנוהגת בניטרליות, משהה מתחים, מבהירה סתומות, מנסה לכוון, להאיר, בלי לנקוט עמדה (דיקמן, אצל סופוקלס, 1969), "בנות ירושלים", אליבא דהמלבי"ם, אינן ניטרליות, אלא בנות דמותו של שלמה המלך, המזוהה עם נטיות חומרניות, ארציות.
אולם בניגוד לטרגדיה היוונית, המאופיינת בשלוש אחדויות של זמן, מקום ועלילה ובתיאור חמישה שלבים קשים, המייסרים גיבור טרגי אחד בלבד, אין הקפדה על אלה ב'דרמת שיר השירים', אליבא דהמלבי"ם, המתרחשת במקומות שונים, כבארמון המלך (א' 4), כבמשכנות הרועים (א' 8), כבכרמים (ב' 15), אך גם במדבר (ג' 6) ובמקומות נוספים; ולצד גיבורתה הראשית, 'מככבת', כנזכר, 'אחות קטנה' – גיבורת-משנה.
שני אלה מאפיינים, כידוע את הטרגדיה השקספירית, בת המאה ה-16, המקיימת חמש מערכות, כקודמתה העתיקה, אך מאפשרת שתי עלילות ומבטלת את שלוש האחדויות (מנדילוב ושלוי, תשכ"ו; נבו, תשל"ו).
קשה אפוא להתעלם מדמיון 'דרמת שיר השירים' לטרגדיות יווניות ושקספיריות. על-כן מן הראוי לבדוק הן את שאלת התמצאותו של המלבי"ם בספרות קאנונית, שאיננה יהודית, מחד גיסא, והן את הלגיטימיות של 'הַשְׁאלתה' לצורך פרשנות של ספרות יהודית מובהקת, מאידך גיסא.
הכרת תרבותית 'חיצונית' איננה ייחודית למלבי"ם. גם פרשני המקרא היהודיים בימי הביניים – הפילוסופים והמשוררים של תקופה זו – כדונש בן לברט, כשמואל הנגיד, כריה"ל, כרשב"ג וכמשה בן עזרא – היו מעורים היטב בתרבות ערב ושאלו ממנה מוטיבים, דרכי עיצוב, מוסכמות כתיבה וסוגות ספרותיות (פגיס, 1976). אשר לשאלת הלגיטימיות, התשובה חורגת ממסגרתו של מחקר זה.
כך או אחרת, יש להדגיש כי קיים הבדל מובהק בין הטרגדיות המערביות לבין פרשנות המלבי"ם למגילה: בניגוד לתחנת הסיום הקטסטרופלית של הגיבור הטרגי, שהמשגה שביצע הוא גורלי ובלתי הפיך (הלפרין, תש"ם; דיקמן אצל סופוקלס, 1969), אין המקרא גורס מהלכים בלתי הפיכים (אררט, תשנ"ז). לעולם פתוחה הדרך לתשובה. גיבורי המגילה מהלכים בנתיבים אופטימיים. מותו של שלמה אינו טרגדיה. נטישת העולם הזה נתפסת כחיובית ביותר, מפני שהיא מכריעה קונפליקט דרמטי בלתי ניתן לפתרון בחיי העולם הזה, בין נהייה אחר חיי חומר לבין שאיפה למיצוי חיי רוח. מגילת שיר השירים היא דרמה, לפי תפיסתו של המלבי"ם, אולם איננה טרגדיה.
הבדל זה אינו רק הבדל של תכנים, אלא של נורמות קאנוניות יהודיות, שלפיהן העולם הזה אינו אלא פרוזדור לטרקלין, לעולם הבא (רבינו מכיר, מהדורת תשי"ח; מונק, 1976). לפיכך, המלבי"ם לא חצה מעולם את הקווים ולא קיצץ בנטיעות. הוא היה ונשאר בתוך החומות.

   
לסיכום:
שלושת הפרשנים מייצגים שתי גישות מקוטבות: רש"י וראב"ע שותפים למגמה האלגורית הלאומית, שלפיה מגוּלָלים במגילה קורות עם ישראל ואלוקיו, הנמשלים לרועָה ולרועֶה ולמלך ונסיכה בשעותיהם היפות והרעות – בעבר ובהווה, ובשעתם הטובה – בעתיד. המלבי"ם מהלך בנתיב פרטי-אישי-קָבָּלִי, הנוגע למלך שלמה, הן כפרט והן כמי שמסמל בחייו דילמה קיומית אוניברסאלית, שכבר אברהם אבינו נחשף אליה, לדידו של המלבי"ם, בברית בין הבתרים (בראשית ט"ו).

[...] רמז לו בזה שיכניע כל כוחות גופו תחת הנפש האלהית שבו, עד שידכא כל כוחות החומר ויבתר אותם לבתרים שלא יתקוממו על נפשו האלוהית אשר היא האדם באמת, וכוחות החמריים בְּהֵמָה הֵמָּה לָהֶם, היא הבהמה אשר האדם רוכב עליה להנהיגה ולמשול בה [...].

החיות שנצווה אברהם לבתר (עגלה משולשת, עז משולשת ואיל משולש) מסמלות את חומריותו של האדם, וְתּוֹר ועיט – את רוחניותו – כרעיה וכאחותה הקטנה במגילת שיר השירים.
ובכל זאת, על אף השוני העקרוני, שלושת הפרשנים יוצאים מתוך הנחה, שהמגילה אופטימית ביסודה: רוחו של המלך שלמה ניצחה את גופו, אליבא דהמלבי"ם, וכנסת ישראל תיוושע על-ידי אלוקיה, אליבא דרש"י וראב"ע, המוּנָעִים על-ידי חז"ל.

זוהי המורשה, שאת השפעתה על יצירות ספרות בנות זמננו מבקשים אנו לבדוק.

 ראש העמוד to_top